פסק-דין בתיק עת"מ 1443-09

1.         עתירה לביטול פקיעת תושבותו של העותר בישראל.

2.         העותר, יליד 6.3.74, עזב את ישראל ביום 27.7.84 לארה"ב. בשנת 1989 קיבל אזרחות אמריקאית. העותר שב ארצה בחלוף 23 שנים, ביום 1.3.07. במהלך כל התקופה ביקר בארץ פעם אחת בלבד למשך זמן קצר, ובמהלך ביקורו ביקש ביום 18.10.90 להנפיק לו תעודת זהות. ביום 4.8.96 פקעה תושבותו.

3.         בשנת 1993 נעצר העותר בארה"ב בגין שוד מזויין, נשפט ונגזר עליו עונש מאסר למשך 19 שנים. תקופת מאסרו קוצרה למחצית בשל התנהגות טובה, לדבריו, והוא שוחרר מן הכלא האמריקאי בשנת 2002. 3 שנים היה במעמד של אסיר ברישיון. בשנת 2004 נישא העותר בארה"ב לאזרחית אמריקאית, נולד להם ילד, ובשנת 2006 התגרשו. ביום 7.5.2006 ביקש העותר מאת הרשויות המוסמכות בארה"ב לקבל דרכון על מנת לשוב לישראל. עם שובו ארצה ביום 1.3.07 ניהל העותר תכתובת עם המשיב בעניין פקיעת תושבותו. ביום 24.12.08 ביקש העותר להשיב לו את תושבותו בטענה כי שהותו הארוכה בארה"ב נבעה ממאסרו בכלא האמריקאי. העותר נענה במכתב מיום 4.1.09 כי תושבותו פקעה כדין בגין שהייתו מחוץ לישראל למשך תקופה שלמעלה משבע שנים והשתקעותו בחו"ל. בעקבות ערר שהגיש העותר נעשה לו שימוע ביום 25.2.09, במהלכו סיפר על קורותיו וביקש להתחשב בנסיבות חייו. גם בעקבות השימוע נותרה ההחלטה על פקיעת התושבות בעינה. יחד עם זאת, לנוכח העובדה שהעותר נשוי לתושבת קבע, הוצע לו כי אשתו תגיש עבורו בקשה לאיחוד משפחות.

4.         העותר טוען כי הודעת המשיב משנת 1996 על פקיעת התושבות ניתנה ללא שימוע, מבלי לברר את מעמדו של העותר בחו"ל וללא הנמקה. לטענת העותר הוא לא ניתק את זיקתו לישראל, ובין היתר שב ארצה בשנת 1990 וביקש תעודת זהות. שהותו הממושכת בחו"ל נבעה מכך שהיה מנוע מלחזור ארצה בשל מאסרו, כשגם בשלוש השנים שלאחר שחרורו מן המאסר, היה אסיר ברישיון ולא יכל לצאת מתחומי ארה"ב. לא הייתה לעותר לדבריו כוונה לעקור לחו"ל, והוא מעולם לא ראה את ארה"ב כמקום מחייתו.

5.         המשיב טוען כי דינה של העתירה להידחות כי העותר עזב את הארץ בשנת 1984, רכש אזרחות אמריקאית, והמשיך לחיות בארה"ב שנים ארוכות גם לאחר שנעשה בגיר. העותר ביסס את שהייתו בארה"ב, נישא לאזרחית אמריקאית, שם נולד ילדו ושם הקים את ביתו. העותר הורשע בארה"ב בפלילים, על כך נענש, ואין בכך כדי לפגוע בתוקף ההחלטה על פקיעת תושבותו עוד ביום 4.8.96. לטענת המשיב, נבחנה בקשתו של העותר לגופה באופן מעמיק, לא נפל פגם מינהלי כלשהו עובר למתן ההחלטה, בית המשפט לעניינים מינהליים לא נועד לבוא בנעלי הרשות המינהלית אלא רק לבחון את סבירות החלטתה; ובנסיבות העניין ההחלטה היא סבירה וראויה.

6.         תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן - התקנות) קובעת כי "תוקפו של רישיון לישיבת קבע יפקע בהתקיים הנסיבות האמורות בפסקאות (4) או (5) לתקנת משנה (א) וכן אם בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". תקנה 11א קובעת כי "... יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות...; (2) הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה; (3) הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות". תקנה 11א הנ"ל קובעת 'חזקת השתקעות', אך זו ניתנת לסתירה על-ידי בעל הרישיון. הסתירה יכולה להעשות על-ידי הוכחה משכנעת מצדו של בעל הרישיון כי חרף קיומם של אחד או יותר מן המצבים המנויים בתקנה, הרי שמרכז חייו נותר בישראל. בנסיבות העניין אין עוררין על מועד עזיבתו של העותר את הארץ (בשנת 1984), לא על ביקורו הבודד בארץ (בשנת 1990), ולא על כך ששב ארצה רק בחלוף 23 שנה מעת יציאתו (בשנת 2007); העותר שהה אפוא מחוץ לישראל למעלה משבע שנים, גם קיבל דרכון אמריקאי, ונתקיימה בו 'חזקת השתקעות'.

7.         אשר לטענת העותר על העדר שימוע. הלכה פסוקה היא כי ביטול רישיון מבטא את המציאות בפועל. הרישיון מתבטל מעצמו ללא כל צורך במעשה ביטול פורמלי. בשים לב לשנים הארוכות, הרבה למעלה משבע שנים, שבהם לא שהה העותר בארץ, פקע רשיונו מעצמו, ולא היה צורך להקדים לכך שימוע. טענת העותר בהקשר זה נדחית אפוא.

8.         עם זאת, דומה כי נפלו פגמים אחדים בהחלטת הוועדה הלשכתית אצל המשיב. לשיטת המשיב פקיעת התושבות של העותר אירעה עוד ביום 4.8.96. קביעה זו אינה נקייה מספקות. העותר עזב את הארץ בהיותו בן 10 שנים. אם סברה הוועדה הלשכתית כי מניין שבע השנים לפי תקנה 11א צריך להעשות החל משנת 1984, מעת עזיבתו של העותר את הארץ, חרף היותו אז קטין, כי אז פקעה התושבות לכאורה עוד בשנת 1991, לפני שהעותר נכלא בארה"ב; לעומת כן, אם סברה הוועדה הלשכתית כי מניין שבע השנים צריך להעשות רק החל מעת שהעותר היה בגיר, הרי שהתושבות לא פקעה בשנת 1996, אלא שנים לאחר מכן, בעת שהייתו של העותר בכלא בארה"ב. בין כך ובין כך, יש קושי במועד שנקבע בהחלטת המשיב - 4.8.96 - לפקיעת התושבות.

קושי נוסף בהחלטת הוועדה הלשכתית נעוץ בקביעתה בגוף החלטתה (להבדיל מן האמור במכתב שנשלח אל העותר) כי העותר נכלא בשנת 2003. לפי האמת נכלא העותר 10 שנים קודם לכן, בשנת 1993. ממועד זה נוצרה אצל העותר המניעה לשוב ארצה.

על שני הפגמים הללו במישור העובדתי נוספה טעות במישור המשפטי. הוועדה קבעה כי העותר "הינו פורע חוק אשר שהה בכלא בנסיבות חמורות ביותר, ואין הדבר מעלה או מוריד לגבי פקיעת תושבותו. אין אנו רואים נסיבות של ישיבה בכלא כרלוונטיות להחלטה בדבר פקיעת תושבות". ברי כי הרשעתו של העותר בפלילים אינה 'תורמת' לאהדה כלפיו, אך אין לומר כי ישיבתו בכלא אינה רלוונטית. עצם הישיבה בכלא עשוייה להיות כעקרון טענה להפרכת 'חזקת ההשתקעות'.

9.         בהצטבר הפגמים הנ"ל החלטתי כי נכון יהיה להחזיר את הדיון בעניינו של העותר אל הוועדה הלשכתית במשרד הפנים על מנת שתדון ותיתן את החלטתה מחדש על סמך התשתית העובדתית הנכונה; וזאת גם בשים לב לכך שישיבתו של העותר מאחורי סורג ובריח בארה"ב, מנעה ממנו מטבע הדברים לשוב ארצה, ולפיכך עשויה לשמש כטיעון להפרכת 'חזקת ההשתקעות' בארה"ב. ברור כי טיעון זה איננו חזות הכל ואיננו מכריע, אך אין לדחותו על הסף  כבלתי רלבנטי. 

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום,  י"ח  באדר ב' תשע"א (24 מרץ 2011), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: